תערוכה

כבר לא מעט זמן עבר מאז העדכון האחרון בבלוג. ולא שלא עשיתי דברים- לפעמים אפילו הרגיש שעשיתי יותר מדי: גם קורס לכתיבת סיפור ילדים ואיורו (ועל כך ברשומות אחרות), גם קורס לציור בטכניקה מעורבת, גם עבודה עצמאית... ואולי זה לא מקרי שדווקא בתוך כל העשייה הזו לא הצלחתי לעצור, לנסות להסביר לעצמי מה בדיוק אני עושה ועד כמה אני מרוצה מהנפח של מה שקורה בתוך היצירה ובתוך החיים שלי. וכל זה, במקביל להריון ולהורות.

אז הנה, אני עוצרת ומתייחסת כדי לעשות קצת סדר בבלגן וליצור נקודת פתיחה להמשך.

קורס ציור בטכניקה מעורבת הסתיים בתערוכה קבוצתית שארגנו בספרייה העירונית.

ההתמודדות עם המחשבה שאני אציג בתערוכה, גם אם קבוצתית וגם אם בספרייה העירונית- ראויה להמשך דיון...

שאולי ייערך פה ביום מן הימים, ואולי לא.

 וכרגע, אם להתמקד בתערוכה ובמה שהיה שם: "פילים" נעשה משילוב של עפרונות צבעוניים על מונופרינט של אקריליק.

 "ערב שליו" נעשה בטכניקה של קולורגרף (סוג של הדפס). הראיתי את תהליך יצירתו ברשומה קודמת.

 את "עלווה" ציירתי באקריליק על בד.

והשורה התחתונה: חשוב להמשיך להזין את האש היוצרת, גם אם לא תמיד זה קל. וגם: לדעת לקבל את העובדה שלפעמים, גם אם נותר רק רמץ במדורה, יגיע היום שבו הוא יהפוך ללהבה גדולה ויציבה, אם רק נישאר בסביבתו ונשמור עליו.

שירה במטבח

נעה ואריאן

קווי מתאר בעיפרון.

הדגשה סלקטיבית בטוש לא-מחיק, ומחיקת העיפרון.

צבעי עיפרון.

הדפסי נוף

טעימות של דפוס. הנה הלוח- קרטון שעליו הדבקתי כל מיני דברים ואטמתי במוד פודג'.

בשלב הבא, לאחר ייבוש: שלב הצביעה בדיו. מפתיע כמה הדיו דביק וכמעט קשיח, עד שמדללים אותו.

 

כל העברה במכבש מביאה תוצאה חדשה וייחודית.

וניסיון עם דיו צבעוני. הנה הלוח-

 וההדפס.

 וחוזר חלילה...

שירה בגינה

לפני כמה חודשים, בעודי מחפשת דברים שנחמד לעשות עם הגדולה, נתקלתי בהדגמה של שימוש באריזת קלקר ליצירת הדפסים. האמת שיש הרבה דוגמאות לזה ברשת, כמו למשל כאן, ונחמד לגלות שימוש נוסף לחומרים לא מתכלים בעליל. זה יוצא יפה, וזה זול, וזמין... בקיצור, אין צורך להסביר למה התלהבתי.

אין לי דיו, אז השתמשתי באקריליק.

זה נראה נחמד על הלוח, אבל אקריליק מתייבש מהר...

כך שצריך לעבוד מהר יותר, או לנסות דיו ממש.

אח"כ שרבטתי על זה בעפרונות, וזו התוצאה.

סתם יום של חול

הפחם כבר היה זמין מפרויקט ה"מציירים-מוחקים",  והצטברו על השיש אסופת קלמנטינות ועגבניות רכות מדי, רגע לפני שצריך לקבל החלטה מעשית ולהיפטר מהן... אז הן מצאו את מקומן כטבע דומם.

מציירים ומוחקים

לפני שלושה שבועות הצטרפתי לקורס ציור בטכניקה מעורבת שנייה לפני שהוא נגמר. האמת שרציתי להצטרף בתחילתו, אבל לוח הזמנים היה בעייתי. עם זאת, הקורס לא חסר לי ממש עד כה, וכן הצלחתי להושיב את עצמי לעבודה למרות היעדר המסגרת. מה שתומך באמונה שמלווה אותי בחיים: כל דבר בעתו.

השיעור הראשון (שלי) היה מאוד קונספטואלי במהותו: קיבלנו שעה להשחיר דף (חצי גיליון) כמיטב יכולתנו.

שיעורי הבית לאחר מכן היו להלבין את הדף כמיטב יכולתנו.

מיטב יכולתי, אגב, ניסתה כל מיני דברים, כולל אקונומיקה, ואז החליטה שהיא נכנעת בכבוד.

יש הרבה מה לומר על התרגיל הזה- על היקשרות לעבודה, על יחסי תוצר-תהליך, על עכבות יצירתיות והריסתן. זה גם מזכיר מאוד את שיעורי הציור האינטואיטיבי שבהם השתתפתי פעם ועזרו לי מאוד להשתחרר מעכבות בציור, אבל על זה ברשומה עתידית.

ילדה בנדנדה

לפני שנתיים, בשיטוטיי באחד מסניפי "בארנס אנד נובל", באגף ספרי האמנות, נתקלתי בספר בשם the little book of drawing. זהו ספר שמתמקד בשיפור יכולות הרישום בעיפרון (drawing), תוך ניסיון לעקוף מנגנונים של חשיבה ועכבה, לצורך ביטוי עצמי. זה נעשה באמצעות תרגילים רבים שמחדדים את ההתבוננות תוך התמקדות באלמנט בסיסי אחד בכל פעם, כמו למשל: קו, מרקם ועוד. אם זה עוד לא ברור, מאוד התלהבתי מהספר הזה; אבל התלהבות לחוד ועשייה לחוד: כבר שנתיים הספר "יושב" על מדף אצלי בבית.

אבל כראיה לכך שאסור לאבד תקווה... היום השתמשתי בתרגיל מתוכו. אחד התרגילים בספר מכונה  blind contour drawing, או "רישום עיוור של קו מתאר". הרעיון הוא לצייר בלי להביט בדף מתחילת העבודה ועד סופה, ולהפוך את היד לכלי בעבור העין. הנה תמונה מהספר, שמדגימה שימוש בטכניקה הזו:

כבר כמה ימים אני רוצה להמיר רגע שלכדתי במצלמה לציור, ובתור עבודת הכנה התחלתי לרשום את התמונה. הניסיון הראשון והשני יצאו מגושמים מדי וחסרי פרופורציה. למשל:

חזרתי אחורה, לשלב בסיסי יותר של עבודה. רשמתי מספר רישומים קצרים בטכניקה הזו.

עד שהרגשתי בשלה יותר לעבור לרישום מפורט יותר, מדויק יותר.  ואכן, אין ספק שיש הבדל ניכר בין הניסיונות הראשונים לרישום האחרון הנ"ל. פחות סכמטי ומושכל, יותר מבוסס על רגש וראייה. הוספתי גם קצת צבע, כדי לדעת על הצבעוניות שאשתמש בה בציור שאני מתכננת.

ועכשיו יש תשתית לציור מושקע יותר, שיחכה עד שאתפנה אליו.

הבנות מטיילות בשכונה

לאחרונה, אני מרגישה שבתמונות שאני מצלמת אני כבר מתווה את הדרך לציורים עתידיים, פוטנציאליים. בעקבות טיול אביבי בשכונה, בחרתי תמונה שאהבתי- קומפוזיציה, צבעים, מה שהיא מסמלת בשבילי.

התחלתי בסקיצה, כדי למקם הכול על הדף ואצלי בראש.

עברתי לדף שעליו אני עובדת, ומעבר לכמה קווי מתאר כלליים, התחלתי ישר באקריליק.

קודם כל, השביל.

ואז האדמה בציור, ובתוך זה רגבי האדמה שבדשא שיבצבצו מלמטה ויוסיפו עומק למרקם של הדשא.

והדשא...

השיחים בקצה השביל והשמים שמעבר לבניינים.

גגות.

קירות הבניינים.

שיפוץ נוסף של הגגות, כך שההצללות יהיו הדרגתיות יותר ויבטאו את היחסים המרחביים בין חלקים שונים בגג. (התמונה המקורית צולמה ביום עתיר עננים, כך שהאור היה אפור והצללים מאוד מינימליים)

הנחת קווי מתאר לתיאור החזיתות - החלונות.

בהיסח דעת, המכחול עשה צניחה חופשית וביטא את עצמו על הדף...

ומינפתי את זה לעבודה נוספת על מרקם הדשא. הוספתי גם את השיחים שמרככים את המפגש בין הדשא למבנה, וגם שיניתי את הצבעוניות של 2 השיחים בקצה השביל. ככה יש יותר זיקה בין הצבעוניות של השיחים השונים. בשלב הזה גם הוספתי בעיפרון את קווי המתאר של הבנות.

והנה הבנות (:

אסירת תודה

רישום של השכנה שלי, מעצבת גרפית שעובדת מהבית. אחרי 20 דקות שהתחילו בשפיפות רגשית מסוימת, נאלצתי להפסיק לצייר אבל גם יצאתי בהרגשה של לא פחות מהתעלות. מבחינה טכנית, יש פה הישג קטן מאוד. מבחינה רגשית-רוחנית-איך שלא קוראים לזה: שמחה גדולה. מה שמראה את השפעת התהליך היצירתי על הנפש, ואת זה שהתוצר הוא בהחלט לא הדבר הכי חשוב. אני מעלה את זה לכאן, כדי להזכיר לעצמי לחזור לתהליך תמיד, במיוחד ברגעים שפופים.

עץ תפוחים ואדומי חזה

לפני שנה, כמעט, ניסיתי להכין שלט מאויר ליום הולדתו של ילד מתוק שמאוד אוהב מכוניות.
לא הייתי שלמה עם התוצאה אבל גם לא הצלחתי למצוא דרך מוצא (לטנדר, ולעצמי).

היום החלטתי שאני חייבת לגאול את עצמי מהפרויקט הזה, שאין לו סוף.
בשלב ראשון מחקתי את השם, בצער מה, מהשמים.

שיניתי את חזות הדשא. ברוח העונה, גם הוספתי עץ תפוחים אביבי ושלושה אדומי חזה.

 ניסיתי להוסיף מבט אל חוף האגם, שלא סיפק אותי ונמחק בהקדם.

התוצר הסופי, נכון לעכשיו. קצת סטטי, אבל מינימליסטי, כמו שאני אוהבת.